גאה להיות חלק מהעדר

הופעת נגיף הפוליו בדרום הארץ והנחיית משרד הבריאות לחסן בנגיף המוחלש את כל הילדים מתחת לגיל 9, עוררה מחדש את דיוני חיסונים בעד או נגד. כתבתי פה בעבר על הנושא הזה, בתגובה על מאמר אנטי-חיסונים, בפוסט שכותרתו “הורים, אל תסכנו את ילדיכם ואת ילדי”. הפוסט הזה קצת חוזר על הרעיון של מה שכתבתי שם.

האירוע הנוכחי מעניין במיוחד, כיוון שהפניה לציבור להתחסן פוגשת שתי אוכלוסיות אפשריות. הראשונה היא של ילדים שקיבלו חיסונים פחות-או-יותר לפי המלצת משרד הבריאות. הילדים שלהם קיבלו את החיסון המומת נגד פוליו, כלומר הם מוגנים בפני הנגיף. גם אם ישתו מי ביוב מרהט, לא יחלו במחלה. האוכלוסיה השניה היא של ילדים (ובוגרים) שעדיין לא חוסנו (צעירים מדי, אידאולוגיית אנטי-חיסונים וכו’) או שלא ניתן לחסן אותם (מערכת חיסונית חלשה, מחלה, רגישות גבוהה וכו’). אנשים אלו נמצאים בסיכון גבוה לחלות במחלה.

כשמשרד הבריאות פונה אלינו ומבקש שנוסיף להרכב החיסונים של ילדינו הצעירים את החיסון בנגיף המוחלש, הוא עושה את זה בראש ובראשונה למען אוכלוסיית הלא מחוסנים שזקוקה לחיסון העדר. אותה אוכלוסיה שבנקודת הזמן הנוכחית אינה מוגנת. ביננו, “חיסון העדר” זה שם לא מוצלח, בעידן שבו להיות חלק מהעדר נתפס בצורה כל כך שלילית.

יש הרבה שאלות לגיטימיות סביב המהלך הזה, למשל למה בהתחלה היתה המלצה א’ ואחר כך שונתה להמלצה ב’? האם הנגיף לא מופץ מלכתחילה בגלל החיסונים? האם החיסון בכלל נבדק? (כי התקדמות הנגיף לא נבלמה; לא, הנגיף שזוהה במי הביוב הוא נגיף הפרא, לא הנגיף המוחלש; וכן, זה אותו חיסון שנמצא בשימוש כבר שנים רבות ויש לו סטטיסטיקות שימוש מצויינות). ברשותכם, אני שמה בצד את תאוריות הקונספירציה השונות מטעמים של “נו, ב’מת”. למי שיש עוד שאלות, אני מאוד ממליצה לקרוא את הפוסט המצויין שכתבה קרן לנדסמן, רופאה שמתמחה באפידמיולוגיה ובריאות הציבור, על החיסון לפוליו ובו התייחסות לטענות נגד רבות.

אחת מהעדר.

חשוב לי לחזור לסוגיית חיסון העדר שהזכרתי קודם. כשאלך בימים הקרובים לחסן את ביתי הצעירה, לא אעשה את זה בגלל שאני דואגת לשלומה או לשלום בני המשפחה האחרים שלנו. היא כבר מחוסנת. כולנו מוגנים. לנו לא יקרה שום דבר ולכאורה אני יכולה להתעלם בשקט מכל הסיפור. אבל כמו שכבר כתבו אחרים לפני, היענות לבקשה לחסן את הילדים היא ביטוי של אחריות חברתית. כשאני לוקחת את ביתי לקבלת חיסון, אנחנו תורמות את תרומתנו הקטנה לחיסון העדר ודרכו אנחנו יכולות לעזור לכל אותם אנשים שלא יכולים להתחסן. בעיני, מדובר במשהו שאינו שונה מההחלטה לשלם מיסים, לשמור שלא יהיו מים עומדים שמושכים יתושים בגינה שלי, לשמור על הנקיון בסביבתי, לדאוג לחינוך ילדי כשהם מחוץ לבית, לנהוג על הכביש באדיבות וע”פ החוק, ועוד ועוד.

אני לא פוסלת את הביקורת (על חיסונים, תרופות ורפואה בכלל). אני חושבת שזכותנו וחובתנו לשאול שאלות ולוודא שאנחנו לא מסכנים את ילדינו. אם לא בטוחים, כדאי לקרוא. באופן אישי התאמתי את תוכנית החיסונים של ילדי אחרי שהשתכנעתי שדחייה של חלק מהחיסונים לא תסכן אותם. אני פועלת בגישה של ניהול סיכונים, כשמה שעומד לנגד עיני הוא רמת הסיכון שבה נמצא הילד שלי ללא חיסון לעומת רמת הסיכון שבה נמצא הילד שלי עם קבלת החיסון.

כשהורים בוחרים שלא לחסן מבלי שיש לכך סיבה רפואית מבוססת, הם מניחים שהסיכוי שהילד יחשף לנגיף נמוך מאוד ולכן הסיכון נמוך. אבל המצב הזה יכול להתקיים רק אם מספיק אנשים כמוני יחסנו את ילדיהם לפי ההמלצה. כל הורה עושה את השיקולים שלו כמובן, אבל כשמטיפים נגד מתן חיסונים, בעיקר מבלי לבדוק את העובדות, ויוצרים התנגדות ציבורית רחבה למתן החיסון, הפגיעה בחיסון העדר מגדילה מאוד את הסיכון לחשיפה לנגיף המסוכן. ירידה בהיקף המתחסנים בציבור באה לידי ביטוי בהתפרצויות של מחלות שלכאורה כבר איננו מכירים ואיננו רואים סביבנו, שמסתיימות בתחלואה קשה ומקרי מוות. ילדי המתנגדים לחיסונים נמצאים בסיכון גבוה יותר (ולא ההורים שלהם, שקיבלו את ההחלטה בשבילם…) אבל גם אותם אנשים שעדיין אינם מחוסנים או שאינם יכולים להתחסן.

לדעתי, בחירה שלא לחסן, בוודאי ובוודאי במקרה הנוכחי, היא בעצם אמירה חברתית מאוד ברורה. היא אומרת: לא אכפת לי מזולתי, אני רק רוצה להנות מההגנה שהחברה מספקת לי אבל לא מוכן לתרום את חלקי. אני מצפצף על כו-ל-כם.